שוויון בספורט – תקדים – כדורגלנית קיבלה מצה"ל מעמד של ספורטאית עילוי

מיכל בין – כדורגלנית מחוננת והראשונה שהצליחה בסיוע של עורך דין עידן דביר לקבל מעמד של "ספורטאית עילוי" אשר אפשר לה ללמוד בחו"ל ולהתפתח בקולג' ככדורגלנית ברמות הגבוהות ביותר!

מיכל בין יודעת להצביע על הרגע המדויק שבו הבליחה בה ההכרה כי כדורגל יהיה לעד מרכז חייה. היא הייתה בסך הכל בת 11 כאשר השתתפה עם הנבחרתמחדרה בטורניר הילדים בגרמניה מטעם ערוץ הטלוויזיה לשעבר, ג'טיקס. 

היו אלה חמש הדקות הראשונות של משחק חצי הגמר, כאשר השחקנית האנגלייה הוציאה את הכדור מחוץ למגרש. מיכל נבחרה לבעוט בו אל מעבר לרחבת העונשין. היא התרכזה לשנייה והניפה את רגלה לבעיטה חזקה. ברקע שמעה קריאות התפעלות שהתחלפו בשאגות שמחה. הכדור חצה את כל המגרש וחדר בקלילות אל שער הקבוצה היריבה.

שחקניות שתי הקבוצות קפאו במקומן בתדהמה. באופן שאינו מובן לה עד היום פסל השופט את הגול המרהיב. "בסופו של דבר ניצחנו במשחק, וזה היה כדור החמש הראשון והאחרון שלי", מחייכת מיכל. "בטורניר הזה נוצרה נקודת מפנה בחיי. שם הבנתי שכאשר מכעיסים אותי אני משחקת כפליים טוב יותר, וקלטתי שלא אוכל לוותר על תחרויות כדורגל מול קבוצות אחרות בעולם. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לאחר הטורניר אמרתי להורי שבעתיד אשחק בליגת המכללות בארצות הברית".

שבע שנים לאחר אותו טורניר הגשימה מיכל את החלום האמריקאי שלה, זאת למרות שתי פציעות קשות בברך ימין, שהותירו את רגלה קצרה בסנטימטר מהשנייה. אולם את המכשול הגדול ביותר שעמו נאלצה להתמודד לאחרונה, לא הציב מולה גופה, אלא שלטונות הצבא. על אף המלצות מהארץ ומחו"ל, שתיארו את מיכל כאחת הכדורגלניות הצעירות הטובות בעולם, סירב צה"ל להכיר בה כ"ספורטאי עילוי" ולדחות את שירותה בארבע שנים, בנימוק ש-12 המקומות במכסה שנקבעה כבר תפוסים.

רק לפני כחודש וחצי, בעקבות פוסט חריף שמיכל העלתה לפייסבוק, ולאחר התערבותה של שרת התרבות והספורט, לימור לבנת – שינה צה"ל את עמדתו והגדיל את המכסה. את הבשורה קיבלה מיכל במהלך אימון בקולג'. היא החליטה לטוס לארצות הברית בעיצומו של המאבק והשאירה את ניהולו להוריה ולעורך הדין, עידן דביר.

עו"ד עידן דביר

בשבוע שעבר, לאחר כשמונה חודשי לימודים ואימונים מפרכים בקונטיקט, הגיעה מיכל לראשונה לחופשה קצרה בישראל. אלא שבמקום להשלים פערים עם חברותיה או לרבוץ על חוף הים, היא שומרת על סדר יום מוקפד הכולל אימוני כדורגל עם נבחרת ישראל לנשים וטיפולי פיזיותרפיה מתישים. נראה כי הקריירה שהחלה בגיל צעיר, הפציעות החמורות והמאבק האחרון הובילו להתבגרותה באחת.

"אם מישהו חושב שהמלחמה מול הצבא עברה עלי בקלות, הוא טועה", מרצינה מיכל. "היו לי התלבטויות רבות. שאלתי את עצמי אם אני מוסרית ואם נהגתי באגואיסטיות כאשר התעקשתי להגשים חלום. החישוב הקר מראה שצדקתי".

"לו התגייסתי במועד הייתי משרתת בתפקיד לא משמעותי בגלל האימונים. אז איזה מין שירות זה? מה הייתי תורמת למדינה? בארצות הברית אני תורמת יותר. אני מדברת המון על ישראל, במיוחד בעת מבצע 'עמוד ענן', ומרגישה לפעמים קצת כמו שגרירה. אפילו לימדתי את הבנות קצת עברית ולפני כל ארוחה אנחנו אומרות 'בתיאבון', כי אין מילה מקבילה באנגלית".

את מרגישה כפורצת דרך?
"כנראה שכן, כי בזכות המחאה שלי העלו את המכסות. עם זאת, הייתי חוזרת בשמחה לאלמוניות". 

ואז בשנייה אחת שבה מיכל להיות נערה בת 18. "אמא'לה", בוקעת לפתע קריאה מפיה. "יש לי חומייני על הראש. תורידי לי אותו". אמה, אלה, פורצת בצחוק. "את לא מתביישת?", היא סונטת בבתה. "את שחקנית כדורגל שעברה כל כך הרבה מאבקים ובסוף מפחדת מחיפושית קטנה?".

השנה הקשה שלי

האהבה של מיכל לכדורגל החלה בגיל שנתיים. כבר אז נדבקה לכדור של אחיה הגדול וסירבה להרפות. כשהייתה בת ארבע בלבד לימד אותה אחיה כיצד לשמש כשוערת. כתלמידת כיתה ב' ביישוב צור יגאל השתתפה מיכל בקייטנת כדורגל וניצחה את כל החניכים והמדריכים בתחרות הקפצת כדור. 

לראשונה, הצטרפה לנבחרת הכדורגל של צור יגאל כשהייתה בת שמונה, וכעבור שנה הפכה לילדה היחידה המשחקת בקבוצת בנים שנקראה מכבי תל אביב דרום השרון. "כולם הסתכלו עלי בפליאה", נזכרת מיכל בחיוך. "לא האמינו שקטנה כמוני תצליח לעשות משהו, אז הציבו אותי בהגנה. רק מאוחר יותר החליט המאמן שלי, אלון פיליאן, שעדיין מלווה אותי, להפוך אותי לקשר אחורי וזה מה שאני עושה גם היום".

אמה, פיזיותרפיסטית במקצועה, עקבה בדאגה אחר הבת וקיוותה ששיגעון הכדורגל יחלוף. היא חששה מתדמית הטום בוישל מיכל, מממדיה הצנומים, ובעיקר מפגיעות גופניות. בגיל 12 הצטרף האב, לורנס, לדאגות. הוא ניסה לפתות את בתו במחבט טניס והלהיב אותה בסיפורים על גולף, אולם נתקל בחומה בצורה.

כילדה לא היו לך תחביבים אחרים?
"עצוב להגיד, אבל לא. אומנם הלכתי לצופים כמו שאר הילדים ביישוב, אבל רק כדורגל עניין אותי. לא הרמתי ידיים גם כאשר הבנתי שאני חריגה ויש הורים שלא מרוצים שילדה משחקת במגרש כאשר הבנים שלהם יושבים על הספסל".

בזמן שחברותייך העריצו כוכבי ילדים, את מי את הערצת?
"את ברוך דגו שהיה שחקן במכבי תל אביב. זה עבר לי כשהוא הצטרף להפועל".

חששות ההורים לגבי מיכל התממשו כשהייתה כבת 13, אז כבר שיחקה גם בנבחרת הילדות של מכבי חדרה. בדקות הראשונות למשחק של דרום השרון מול פתח תקווה ניסה השחקן היריב לבעוט בכדור אולם פגע בברכה של מיכל.

רעש ריסוק נשמע עד לספסלים, כמו גם הצעקה הרמה של מיכל. מיד אחר כך התמוטטה על הדשא והתעלפה. הנזק היה עצום. לוחית הצמיחה בברך נפגעה קשות, ומאז רגליה אינן שוות באורכן. כיום מתהלכת מיכל עם מדרס מיוחד, ולמרות גילה הצעיר סבלה תקופה ארוכה מכאבים בגב התחתון, שטופלו על ידי אביה, המתמחה בכירופרקטיקה.

ההפרש בין אורכי הרגליים לא מפריע לך במהלך המשחק?
"לא מאז שיש לי את המדרסים. אפילו לנעלי עקב יש פתרון. אני אומנם מעמיסה על הרגל במשחק, אבל למזלי נולדתי להורים שמומחים לבעיות כאלה. הפגיעהבלוחית הצמיחה הייתה נוראית ולא ישנתי לילות שלמים מרוב כאבים, אבל עדיין התגעגעתי לכדורגל. אמרתי לעצמי שיום אחד אצחק על זה, וזה באמת ככה. רק כשאני יחפה רואים שהאגן שלי לא ממש שווה".

כשהחלימה, חגגה מיכל יום הולדת 14, הגיל שבו נאסר על בנות לשחק בקבוצות של בנים. היא שיחקה רק בקבוצת הנערות מחדרה, שבה שימשה כקפטן, ובמקביל התאמנה עם נבחרת הנשים, אך הייתה צעירה מכדי לשחק. "זו הייתה השנה הקשה שלי", מתארת מיכל בדרמטיות.

"התאמנתי רק פעמיים בשבוע וטיפסתי על הקירות. דיברתי עם ההורים על האפשרות לנסוע כבר אז לארצות הברית, אבל הם סירבו לקרוע את המשפחה. עדכיתה י"ב הרגשתי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, והיו תקופות שהתלבטתי אם כדאי להמשיך. מה ששכנע אותי הוא הנבחרת והמשחקים בחו"ל. הבנתי שאני לא נופלת מאף שחקנית מבוגרת ממני. הייתי בת 15 ושיחקתי עם בנות 27 ו-35. היה ברור לי שהקולג' הוא רק עניין של זמן".

צרות באות בצרורות

חזותה של מיכל משתנה כמו זיקית. כשאינה לבושה במדי הכדורגל, היא הופכת לצעירה יפהפייה בעלת שיער בהיר גולש ועיני תכלת ענקיות. אולם ברגע שחולצת הקולג' עוטפת את גופה ושרוכי נעלי הספורט סוגרים על כפות רגליה, הופכת הליכתה לקפיצית וכתפיה מתרחבות. נראה כאילו בעורקיה נעים כדורים קטנים בשחור-לבן במקום כדוריות דם. 

לא הייתה מאושרת ממנה כאשר התקבלה לשני מחנות מיון בארצות הברית, שבהם נבחנים מאות מתמודדים הרוצים להשתלב בנבחרות המכללות המבוקשות."שתי הנבחרות שאליהן נבחנתי ממוקמות בעשירייה הראשונה", נימה של גאווה מתגנבת לקולה של מיכל.

"המאמן של קולג' צפון קרולינה צ'אפל היל הציע לי להצטרף אליהם ללא מלגה. זו אוניברסיטה ידועה, ומייקל ג'ורדן שיחק בה. ויתרתי על ההצעה, כי לא אהבתי את הקמפוס וגם בגלל שכר הלימוד הגבוה. רציתי קולג' קטן יותר. המאמן של צ'אפל היל נתן לי המלצות, שאיתן פניתי ל-CCSU בקונטיקט, וצירפתי גם קלטת וידיאו שלי".

למאמן בקונטיקט זה הספיק, ומיכל התקבלה על מלגה מלאה. אלא שחודש לאחר מכן, בדצמבר 2011, נראה היה כי חלומה מתנפץ. במשחק אימון של נבחרת הנשים מול גרמניה נתקלה בה בעוצמה אחת השחקניות, והרצועה הצולבת של ברכה הימנית של מיכל נקרעה.

"עולמי חרב עלי", אומרת מיכל. "שלחתי למאמן מייל וסיפרתי לו מה קרה. ידעתי שמחכה לי שיקום ארוך, ומי רוצה כדורגלנית שלא יכולה לשחק?. המאמן הפתיע אותי. הוא ביקש שאגיע למרות הכל בסיום י"ב, כי הוא מאמין בי, והציע שאעבור אצלם את הטיפול בברך. הוא גם השאיר לי את המלגה. שמחתי, אבל שלושה חודשים אחר כך נכנס צה"ל לתמונה".
כבר עם הגעת הצו הראשון הודיעה בין כי היא התקבלה לקולג' בארצות הברית וביקשה לדחות את הגיוס. נתוניה תאמו לחלוטין את הקריטריונים הנדרשים למעמד של "ספורטאי עילוי", הגדרה הניתנת לבודדים על ידי ועדת הספורט של יחידת מיט"ב (בקו"ם לשעבר), המורכבת מנציגי צה"ל ומינהל הספורט.

הספורטאים הזוכים להגדרה הם רק אלה שאינם יכולים למצות את התפתחותם המקצועית בישראל. לשם ההשוואה, הטניסאית שחר פאר הוכרה על ידי צה"ל כספורטאית מצטיינת, דרגה אחת מתחת ל"עילוי", והיא שירתה בצה"ל בתפקיד שלא פגע בשגרת האימונים שלה. 

מיכל כיוונה גבוה וכבר בהתחלה היא הוגדרה כ"ספורטאי מצטיין" "בלבד". אלא שבינואר השנה החליטו מינהל הספורט וההתאחדות לכדורגל כי יש לשנותאת הגדרתה ל"עילוי", ומהמלצותיהם לוועדת הספורט עלה כי מיכל עתידה להוביל בעתיד את נבחרת הנשים של ישראל. גם המאמן בקונטיקט צירף מכתב ותיאראת מיכל כמי שתהפוך לאחת השחקניות המובילות בליגת המכללות האמריקאית.

התשובה שהגיעה ממיט"ב אכזבה. לצה"ל לא נותרו מקומות במסגרת המכסה. בוועדה שהתכנסה במרץ השנה הוחלט רשמית לדחות את בקשתה של מיכל, אף שהחלה את לימודיה בקולג' באוגוסט 2012. בתגובה היא העלתה את הפוסט בפייסבוק ובו גוללה את סיפורה האישי. בעקבות ההד התקשורתי פנה למיכל עו"ד דב כהן, והוא שקישר בין משפחתה לעו"ד עידן דביר, המתמחה בדיני צבא. אלא שצה"ל עדיין סירב לדחות את מועד גיוסה של מיכל, וכצעד אחרון פנה עו"ד דביר לשרה לבנת.

"הייתי שוב בטוחה שחלום הקולג' נגוז", אומרת מיכל. "מועד הגיוס שלי נקבע בתחילה לאוגוסט 2013 וקיוויתי להספיק לפחות שנה בקולג'. ואז פתאום צה"ל החליט להקדים לי את הגיוס לאפריל. המשמעות הייתה עזיבת הלימודים באמצע השנה".

מדוע לא לשרת בצה"ל ולאחר מכן ללמוד בקולג'?
"זה בזבוז של זמן יקר. אם הייתי מתגייסת עכשיו, הקולג' היה נדחה בשלוש שנים, כי אני צעירה יחסית לשנתון. אלה שלוש שנים קריטיות בהן מעצבים את הטכניקה של הכדורגלן".

את מרגישה כעת מחויבת יותר לכדורגל בעקבות דחיית השירות?
"יש תחושה שאני חייבת לעשות את המיטב כדי להחזיר למדינה את מה שהיא נתנה לי. אבל למרות הפריבילגיה אני עדיין לא מבינה מדוע הצבא קובע מכסות. הרי יש שנים שבהן מספר ספורטאי העילוי לא מגיע ל-12. מדוע לא להחמיר את הקריטריונים אבל לתת למי שמגיע? זו תחרות לפי מי נרשם ראשון? אין מאושרת ממני, שבזכותי קיבלו עוד שלושה ספורטאים מעמד של עילוי. עכשיו הצבא העמיד את המכסה על 16, וזה בטח יותר טוב מבעבר".

את עדיין מקבלת תגובות בעקבות הפוסט?
"כל הזמן. בנות מספרות לי איך נלחמו בצבא ונכשלו, ויש כאלה שמתייעצים מה לעשות בעתיד".
"יש תחושה שאני חייבת לעשות את המיטב כדי להחזיר למדינה".

אימת השרירים בידיים

כדורגל הנשים בישראל סובל מקשיים תקציביים, הרחוקים שנות אור מהנעשה בליגת הנשים של המכללות האמריקאיות. מיכל מציינת כי כיום משקיעים בילדותהקטנות של ישראל יותר מבעבר, ומקווה שהענף ימשיך להתפתח. 

את בעד קבוצות כדורגל מעורבות?
"לא. אני חושבת שיש הבדלים פיזיים בין גברים לנשים. אי אפשר להשוות בין מרטה דה סילבה, הכדורגלנית הטובה בעולם, לליאונל מסי. הייתי שמחה אםשיקול הדעת היה בידי הקבוצות, אבל זה לא כך. יש משהו יפה בענף של נשים שלא נטמעות בקבוצות של גברים, רק חבל שהן לא יכולות להתפרנס מהכדורגל כמו הגברים".

אלא שקשיי הנזילות העתידיים אינם כרגע בראש מעייניה של מיכל. היא מתמודדת עם מגורים במדינה רחוקה, לימודים שנמשכים לעתים עד עשר בלילה ואימונים שמתחילים השכם בבוקר. סדר היום שלה אינו מבייש טירונות צה"לית. "האימונים מתקיימים בין שבע לשמונה בבוקר ובין שלוש לחמש אחר הצהריים", היא מספרת.

"ביניהם, אני לומדת בכיתות או בספרייה. רוב הזמן אני גמורה מעייפות. לא קל ללמוד באנגלית וגם קשה לי עם החגים. למשל ביום כיפור צמתי למרות שהיה לי מבחן בערב. ברור שנכשלתי. גם האימונים לא פשוטים והבנות האמריקאיות הן גדולות, חזקות ומהירות מאוד. במשחקים אני לא רואה ממטר, ולא לחינם מנהל הקבוצה מכנה אותי 'שטן', אבל באימונים אני נזהרת בגלל הרגל. אני לא מאמינה שאוכל לעמוד בפציעה שלישית קשה".

היה משונה לחזור לישראל ולגלות שהחברות שלך התגייסו?
"חשבתי שלא יהיו לנו נושאי שיחה משותפים, אבל התברר שזה לא ככה".

לאן תתפתח הקריירה שלך עם סיום הלימודים?
"קודם כל אתגייס, ואחר כך נראה מה הלאה. קשה לי לראות חמש שנים קדימה. אין לי מושג מה יציעו לי בארצות הברית וכיצד ייראה כדורגל הנשים בישראל. בינתיים אני לא רואה את חיי מנותקים מהמדינה, למרות ששם היחס לכדורגלניות שונה מאשר בישראל. פה אנחנו נחשבות לגבריות, ובארצות הברית מתייחסים אלינו כאל יפות ומושכות".

את מעורבת בחיים בקונטיקט?
"הזדהיתי עם התושבים בעת הרצח בבית הספר היסודי לפני כחצי שנה. מנהלת בית הספר הייתה תלמידה בקולג', ולחברות שלי היו בני משפחה שלמדו שם. זה היה נושא שיחה שלנו במשך תקופה ארוכה".

את מרגישה היום יותר ישראלית או יותר אמריקאית?
"אני ישראלית".

למה את הכי מתגעגעת בארץ?
"לירקות, לחומוס ולאוכל של אמא. גם פיתות חסרות לי. בנוסף אני מתעדכנת באינטרנט במה שקורה בישראל".

את חוששת לדימוי הגוף שלך כבחורה שמתמחה בספורט המזוהה עם גברים?
"לא אגיד שלא. בקולג' אני מרימה משקולות וכל הזמן מפחדת שיהיו לי ידיים גבריות. שרירים ברגליים זה יפה, אבל בידיים פחות. חשוב לי גם להחליף את בגדי הספורט כאשר אני לא מתאמנת, וללבוש ג'ינס. לאחרונה התחלתי ללכת גם עם שמלות. מדי פעם אני נועלת נעלי עקב, אבל לא הרבה כי אחרת כואבת לי הרגל".

תגובות

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "יש לציין כי גורמי הגיוס אינם אמונים על הגדרת 'ספורטאי עילוי', אלא מינהל הספורט, ועל כן אין להפנות לצה"ל טענות הנוגעות להליך זה. צה"ל נותן את מירב תשומת הלב למועמדים לשירות הביטחון בעלי כישורים מיוחדים, ופועל להתאמת תנאי השירות עבורם". 

"מיכל בין הוכרה כ'ספורטאית עילוי' באפריל 2013, ובקשתה לדחיית הגיוס נענתה. הליך הטיפול בה נבדק ונמצא תקין. בינואר 2013 החליט מינהל הספורט להעמידה כ'ספורטאית מצטיינת' ולא כ'עילוי', זאת לאחר שדורגה נמוך ביחס לשאר המתמודדים, ובהתאם לכמות המכסות. באפריל  2013 פנה מינהל הספורט לצה"ל בבקשה להגדיל את המכסות, ונענה באופן חריג לאחר בחינה מחודשת של דירוג המועמדים. מיכל בין הוכרה כ'עילוי' וגיוסה נדחה".

ממינהל הספורט נמסר בתגובה: "משרד הספורט דוחה מכל וכל את טענות צה"ל בדבר עיכובים בהגשת המלצות בעניינה של מיכל בין לצורך הכרה בה כספורטאית עילוי. המשרד העביר במועד את כל המסמכים הדרושים להכרה בה כספורטאית עילוי, והסיבה לדחיית הבקשה נובעת מהמכסה המצומצמתוהבלתי סבירה של ספורטאי עילוי שמאשר צה"ל".

"במשרד הספורט רואים אינטרס לאומי בהגדלת מספר הספורטאים ההישגיים בישראל ובימים אלה מנהל דיון עקרוני מול צה"ל בנושא הגדלת המכסות של 'ספורטאי העילוי', זאת לאור התקדמות הספורט בישראל והצורך להתאים את אפשרויות הספורטאים לממש את יכולתם". 

לקוחות מספרים על
עורך דין עידן דביר
צריכים עזרה מול הצבא?
השאירו פרטים ואצור איתכם קשר בהקדם

מאמרים נוספים

צריכים עזרה מול הצבא?
השאירו פרטים ואצור איתכם קשר בהקדם
דילוג לתוכן